בית קברות יהודי

כאשר יהודים התיישבו מחדש בקובורג לאחר 1806, עלתה שאלת בית הקברות היהודי. במשך תקופה ארוכה, סירבה מועצת העיר לתת אישור מסיבות אנטי-יהודיות, כלומר דתיות. רק בשנת 1849  הותר למשפחת סימון היהודית להקים בית קברות משלה בשטח פתוח בדרך לנויזס. עד 1902 נערכו שם 18 קבורות. בית הקברות לא היה נגיש למשפחות יהודיות אחרות.

עקב זאת, בשנת 1870, ביקשו היהודים שהגיעו לאחרונה לקובורג מהעיר להקים בית קברות משלהם ממזרח לבית הקברות העירוני בגלוקבנרג. בשנת 1873  לאחר קבלת אישור רשמי, רכשה הקהילה היהודית את הקרקע בשנת 1873, תמורת תשלום, הורשו היהודים גם להשתמש בבית המתים ובעגלת המתים.

הקבורה הראשונה התקיימה בשנת 1874. על פי המסורת היהודית, בדרך כלל אסור לפנות קברים ולהזיז את שרידי המתים כדי לשמור על כבוד המתים ולא לחלל את קבריהם. מסורת זו קשורה קשר הדוק לאמונה היהודית בתחיית המתים. אף על פי כן, בשנות ה-20 של המאה ה-20, היו יהודים בקובורג שאמצו את נוהג שריפת המת, בעקבות התמורות ביחס תנועת התנועה הרפורמית היהודית  למנהגי הדת, כולל קבורה.

עליית האנטישמיות לאחר 1918 הובילה לחילול בית הקברות היהודי על ידי עבריינים לא ידועים בשנת 1923. בשנת 1936 אסרה העירייה על יהודים להשתמש בבית המתים. באותו הזמן, הם לא הורשו עוד להיכנס לחלק הנוצרי של בית הקברות. כתוצאה מכך, הם נאלצו לשאת את מתיהם מסביב לשטח בית הקברות כדי להביאם למקום מנוחתם. עם זאת, בית הקברות היהודי עצמו לא נהרס על ידי הנאצים.

כיום, בית הקברות משתרע על פני כ-1,450 מטרים רבועים והוא מקום מנוחתם האחרון של כ-200 יהודים. אבן זיכרון גדולה בכניסה מנציחה את שמותיהם של יהודים שמתו במלחמת העולם הראשונה. הקבורה האחרונה התקיימה בשנת 1988.