שוק

מאז 1556, אסר קוד החוקים של הדוכסויות הארנסטיניות על יהודים להתגורר בקובורג. מצב זה החל להשתנות בתקופת הנאורות, אם כי רק בתחילת המאה ה-19 ביקשו היהודים הראשונים אישור להתיישב בקובורג. בשנת 1806, קיבלו האחים יוסף ושלמה סימון את הזכות  להתגורר ולהקים עסק בקובורג. הדוכס פרנץ פרידריך אנטון מקובורג הוציא להם מכתב הגנה, שהבטיח חופש דת, מסחר ומגורים. בתמורה, שלחו האחים סימון את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים, אימצו שמות משפחה גרמניים ונמנעו מלגדל זקנים יהודיים מסורתיים - תנאי שהטילו במפורש השלטונות. בנוסף, הם שילמו לדוכס מס שנתי של 300 גילדר.

 הגירת משפחות יהודיות הייתה שלב ליברלי קצר בהיסטוריה של קובורג. רגשות אנטי-יהודיים החלו להתגבר שוב כבר בשנת 1809. מועצת העיר והגילדות התנגדו במיוחד להתיישבות היהודית, מה שהוביל להגבלות משמעותיות. רק שלוש משפחות יהודיות הורשו להתגורר בעיר, כך שמספר העסקים ומשקי הבית היהודיים נותר מוגבל לשלושה. יתר על כן, בין  1821-1815, הטילה ממשלת הדוכס הגבלות סחר על סוחרי בהמות וטקסטיל יהודים. הן העיר וההן גילדות הקשו ככל האפשר על חייהם של התושבים היהודים בקובורג.
 
שינוי מהותי התרחש בשנות ה-40 של המאה ה-19. משנת 1837 ואילך, התפתחותו של שוק מקומי גרמני הפכה הגבלות סחר רבות למיושנות. חוקים שעמדו בדרכה של התפתחות זו בוטלו עד 1858. כמו כן, הכללים הנוקשים על הגירה ומגורים בקובורג איבדו מיעילותם עקב פרצות משפטיות רבות. כך לדוגמה, הונפקו אישורי שהייה זמניים והאיסור על רכישת נכסים נעקף באמצעות מתווכים נוצרים.  הדוכס ארנסט הראשון וממשלתו בפרט תמכו באוכלוסייה היהודית נגד רשויות העיר האנטי-יהודיות. כתוצאה מכך, עד 1855, מועצת העיר זנחה את עמדתה המפלה.

עם הנהגת חוקת פרנקפורט בשנת 1849, קבלו יהודי קובורג שוויון משפטי. הסוחר היהודי מוריץ פרידמן קיבל אזרחות מלאה מהעיר כבר בשנת 1850. בשנים שלאחר מכן, תחת הדוכס ארנסט השני מסקס-קובורג וגותה, בוטלו חוקים אנטי-יהודיים נוספים. הצעד האחרון היה הנהגת חופש המסחר וחופש ההתיישבות בשנת 1863. ביטול הגילדות בשנת 1859 ותחילת התיעוש בסביבות 1859/58 עודדו עוד יותר את ההגירה היהודית לקובורג. עד 1869, האוכלוסייה היהודית גדלה ל-68 נפשות, ובמהרה התפתח בקרב יהודי קובורג הרצון למוסדות דת משלהם. כך, בשנת 1873 הוקמה קהילה דתית יהודית. במקביל, הוקם בית קברות יהודי על גבעת גלוקנברג, ובית התפילה על שם ניקולאוס בחלק הדרומי של העיר הוסב לבית כנסת. הקהילה העסיקה גם רב-דרשן, מורה דת ושוחט.
 
המסחר נותר המגזר הכלכלי העיקרי עבור יהודי קובורג, והם הפגינו במסגרתו רעיונות חדשניים. בשנת 1875 פתח הסוחר זבאלד זילברשטיין את הסניף הראשון של חנות אופנה גדולה לגברים בעיר. הגעתה של החברה היהודית H. & C. Tietz בשנת 1886 סימנה את תחילת עידן בתי הכלבו בקובורג. התפתחות זו הגיעה לשיאה עם חנוכת בניין חנות הכלבו Conitzer בשנת 1908, שהיה בניין בסגנון אדריכלי מטרופוליני עם מאפיינים טכניים מודרניים כמו מעלית נוסעים. משנת 1872, יהודים הפכו גם ליצרנים מתקדמים, במיוחד של רהיטים ועבודות נצרים.
 
לקידום חברתי היה חשיבות רבה עבור אזרחי קובורג היהודים. בין היתר, הם השיגו זאת באמצעות השכלה. משנת 1877 ואילך, למדו תלמידים יהודים רבים במוסדות החינוך של העיר. רבים המשיכו ללמוד רפואה או משפטים ולאחר מכן חזרו לעיר הולדתם. בתחילת המאה ה-20 היו בקובורג שלושה עורכי דין יהודים ושבעה רופאים יהודים בעלי מרפאה משלהם. עבודה קשה וחריצות סללו גם את הדרך לקידום חברתי. הדבר ניכר בביוגרפיה של סוחר התבואה יעקב מאייר, שהפך עסק קטן של סחר בזרעים לחברה ארצית. כהוקרה על הצלחתו, הוא הפך לתושב היהודי היחיד של קובורג שקיבל דרגת אצולה בשנת 1889.

מהשליש האחרון של המאה ה-19 ואילך, היהודים שאפו גם להתערות בחברה העירונית. תוך דור או שניים, הם השיגו רמת השתלבות מעל הממוצע.  השתלבות זו התבטאה באימוץ אורח חיים בורגני, שהשתקף בתנאי הדיור שלהם ובמעורבותם הפוליטית והחברתית. יהודים רבים אף תרמו לטובת הכלל, לחולים ולעניים והשתתפו בגופים פוליטיים, עמותות צדקה או ארגונים תעשייתיים שונים.
 
ערב מלחמת העולם הראשונה, 313 יהודי קובורג כבר היו מעורים בחברה וברובם גם מקובלים חברתית. באופן טבעי, לאחר פרוץ המלחמה בשנת 1914, חלקם יצאו לחזית כדי להילחם למען המולדת הגרמנית. שישה לא חזרו הביתה. הם עדיין מונצחים כיום בבית הקברות היהודי ובאנדרטת המלחמה בארקדות בכיכר הטירה (שלוספלאץ) של קובורג. סוחרי בהמות יהודים מילאו גם תפקיד מכריע במהלך המלחמה בהבטחת אספקת בשר לצבא ולאוכלוסייה האזרחית.
 
עם תום המלחמה, היחס כלפי היהודים השתנה בפתאומיות. רבים בקובורג האשימו אותם בתבוסת גרמניה ובכאוס הפוליטי והכלכלי שנוצר בעקבותיה. החל משנת 1919 ואילך הופצה תעמולה אנטישמית באמצעות עלונים, מאמרי עיתונים, פוסטרים ונאומים פומביים. המתיחות איימה להתגבר לראשונה בשנת 1922 כאשר חברי פלוגות הסער (ה-Sturmabteilung) איימו להרוג את אברהם פרידמן, המנהל הכללי היהודי של מפעל עיבוד הבשר גרוסמן, במהלך "היום הגרמני השלישי", משום שלכאורה שילם למפגינים נגדיים מהשמאל. כך הפך פרידמן לאויב העיקרי של המפלגה הנאצית המקומית ומנהיגה פרנץ שוודה. הסכסוך בין השניים הגיע לשיאו בשנת 1929, כאשר שוודה פוטר משירותו העירוני ביוזמתו של פרידמן.

לאחר מכן, נערכו בחירות מוקדמות לעירייה, והמפלגה הנאצית זכתה בהן ברוב מוחלט. עם עליית הנאצים לשלטון, מספר ההתקפות על יהודים ורכושם עלה באופן חד. רכוש יהודי הושחת ואנשים הותקפו פיזית. במקביל, מועצת העיר העבירה את ההחלטות הראשונות שהתנכלו לאוכלוסייה היהודית. כבר בשנת 1929 היא הטילה מס על חנויות כלבו יהודיות. בשנת 1930 נאסרה שחיטה יהודית. כמו כן, נעשו מאמצים להפוך את תיאטרון קובורג הממלכתי ל"נקי מיהודים". בסופו של דבר, ביטלה העיר את הסכם השכירות של הקהילה היהודית עבור קפלת ניקולאוס בשנת 1932. למרות שננקטו צעדים משפטיים וכמה פסקי דין ניתנו לטובת התובעים היהודים, למאמצים אלה הייתה השפעה מועטה על עצירת הצלחתם הכוללת של הנאצים.

עם עלות היטלר לשלטון, החריפו התקיפות הפיזיות עוד יותר. במרץ 1933, 39 יהודים הוכנסו ל"מעצר מגן" על ידי "שוטרי חירום" ונלקחו לבניין משטרת העיר ברוזנגאסה, שם הם הוכו באכזריות על ידי חברי פלוגות הסער ((SA במכון ההכאות ("פרוגלשטובה").  חקירה משפטית של האירועים לא התקיימה עד 1951.
הנאצים שאפו להוציא את היהודים מהחיים הציבוריים והכלכליים. זה התחיל עם הילדים, שהוצאו בהדרגה מבתי הספר הממלכתיים. בשנת 1934 ההקים הרב-דרשן סימון אופנהיימר פנימייה פרטית הוקמה עבור תלמידים אלה. במגזר הכלכלי, שנאת המפלגה הנאצית הופנתה בתחילה כלפי חנויות כלבו בבעלות יהודית, אשר הוחרמו, נסגרו ופורקו עד 1936. עקב לחץ פוליטי, פחות ופחות לקוחות "אריים" ביקרו בעסקים יהודיים, מה שגרם לבעלים לאבד את אמצעי מחייתם. רבים נאלצו למכור את בתיהם מתחת לשווי השוק. תהליך זה השפיע גם על הסחר בבעלי החיים, שיהודים לא הורשו עוד לבצע החל משנת 1935. בשנת 1938 הוציא הרייך איסור סחר גורף על כל היהודים לעסוק במסחר, מה שהביא לסגירת עסקים בבעלות יהודית עד 1939.

בינתיים, ההשפעות ההרסניות של החוקים האנטי-יהודיים שחוקקו הנאצים הלכו וגברו.  כבר בשנת 1933, רוב הרופאים ועורכי הדין היהודים איבדו את רישיונם. עד 1939-1938, כבר נאסר לצמיתות גם על אלה שעדיין החזיקו ברישיון לעסוק ברפואה או בעריכת דין. חוקי הגזע של נירנברג משנת 1935 ביטאו את ההדרה הגוברת של יהודים, במיוחד על ידי איסור על יחסים בין יהודים ל"ארים". בשנים 1937-1936, שני יהודי קובורג שהפרו חוקים אלה נידונו למאסר ועבודות פרך.
 
במהלך פוגרום ליל הבדולח של 1938 ואחריו, סבלה הקהילה היהודית של קובורג מגל חדש של אלימות אכזרית. אדם אחד נהרג, ובית הספר של הרמן הירש וחדר התפילה הנלווה אליו, שהוקם בשנת 1933, נהרסו. כל היהודים הוצעדו ברחובות העיר ונקשרו לעמוד הקלון בכיכר השוק. 35 נעצרו ו-16 נכלאו למשך מספר שבועות. חודש קודם לכן, זיגפריד קון היה כנראה היהודי הראשון מקובורג שנרצח על ידי קנאי נאצי.
 
עקב האנטישמיות הרווחת, יהודים רבים עזבו את קובורג לאחר 1925. שיא הבריחה היה ב-1934-1933, כאשר שישים איש נמלטו מהעיירה. עד 1939 נותרו בעיר רק 65 יהודים. הם נכלאו באחד מחמישה בתי "יהודים" או "גטאות", שם נאלצו לחיות בתנאים לא אנושיים. החל מנובמבר 1941 גורשו 36 יהודים מקובורג לגטאות ולמחנות ריכוז. רק שניים שרדו את השואה. ארבע נשים יהודיות ניצלו מגירוש משום שהיו נשואים לגברים "אריים". עד ספטמבר 1942 הקהילה היהודית של קובורג הושמדה. קהילה יהודית חדשה לטווח ארוך לא הוקמה מחדש.