בית מגורים של האחים סימון

מאז 1556 נאסר על יהודים להתגורר בקובורג. מצב זה השתנה בשנת 1805, כאשר לוי סימון, ספק חצר של מוצרי יוקרה (הופאקטור), עתר לדוכס פרנץ פרידריך אנטון בבקשה לאשר לבניו להתיישב בעיר. שני הבנים היו בעלי עסק רוכלות שלעתים קרובות הביאם לקובורג. לאחר שנה של משא ומתן, התיר להם הדוכס להתיישב בעיר, בתנאיֿ שישלמו דמי חסות שנתיים לאוצרו, יאמצו שמות גרמניים, ויסירו את זקנם. בתמורה, קיבלו בני המשפחה את הזכות לבחור את מקצועם ולהנות מחופש דת, כולל אישור להקים חדר תפילה פרטי בביתם.

מאז 1556 נאסר על יהודים להתגורר בקובורג. מצב זה השתנה בשנת 1805, כאשר לוי סימון, ספק חצר של מוצרי יוקרה (הופאקטור), עתר לדוכס פרנץ פרידריך אנטון בבקשה לאשר לבניו להתיישב בעיר. שני הבנים היו בעלי עסק רוכלות שלעתים קרובות הביאם לקובורג. לאחר שנה של משא ומתן, התיר להם הדוכס להתיישב בעיר, בתנאיֿ שישלמו דמי חסות שנתיים לאוצרו, יאמצו שמות גרמניים, ויסירו את זקנם. בתמורה, קיבלו בני המשפחה את הזכות לבחור את מקצועם ולהנות מחופש דת, כולל אישור להקים חדר תפילה פרטי בביתם.

אף על פי כן, התנגדה העיר קובורג להתיישבות משפחת סימון, וציטטה את האיסור משנת 1556. הגילדות המקומיות התנגדו אף הן למשפחה, וראו בה תחרות לא רצויה. בעשורים שלאחר מכן, הן העיר והן הגילדות הפכו את שהות המשפחה לבלתי נעימה ככל האפשר. בני המשפחה לא יכלו לממש את זכותם לבחור מקצוע באופן חופשי, שכן אף גילדה לא קיבלה שוליות יהודים. פעילות המשפחה הוגבלה אפוא למסחר.
 
למרות הטרדות העיר, שנמשכו עד לסביבות שנת 1850, הצליחו בני משפחת סימון לשגשג. משנת 1810 ואילך, כאן ברחוב הרנגאסה 4, הם הפעילו חנות טקסטיל ובנק, אשר גדלו עם השנים. אחד מלקוחותיהם העיקריים היה תיאטרון החצר, אשר רכש מהם בעיקר בגדים וחומרים דקורטיביים. בשנת 1849 קיבלה המשפחה את הזכות לקבור את מתיה בבית קברות פרטי מחוץ לקובורג.
 
עליית משפחת סימון הגיעה לסיומה בשנת 1891 כאשר עסקיה פשטו את הרגל. לאחר מכן, לא הצליחה המשפחה להשיב לעצמה את מעמדה הכלכלי הקודם. כבר לפני נקודת מפנה זו, בני משפחה רבים עזבו את קובורג וחיפשו את מזלם המקצועי בפריז או בלונדון. כתוצאה מכך, הענף המשפחתי של קובורג התדלדל. בתקופת הנאצים, הוא כבר לא מילא תפקיד משמעותי.