בניין בית המשפט המחוזי

בין השנים 1849 ו-1863, זכו יהודי קובורג בזכויות פוליטיות וכלכליות מלאות במסגרת חוקת פאולסקירכן וחופש המסחר הכללי. במהלך תקופה זו, יהודים נהיו גם מעורבים באופן פעיל בניהול משפטים. בשנת 1895, עורך הדין היהודי הראשון, קונו הירש, התיישב בקובורג. בעקבותיו, בשנים 1903 ו-1913, הגיעו האחים מוריץ ומארן בר ופתחו משרד עורכי דין. עורכי הדין עבדו בעיקר בבית המשפט המחוזי (Landgericht), אשר מאז 1921היה ממוקם כאן ,ברחוב קטשנדורפר.

בשנות העשרים של המאה ה-20, הפכו ההתקפות על יהודים ורכושם תכופות יותר. הקורבנות ניסו להשיג צדק באמצעות מערכת המשפט. למרות מספר פסקי דין מקלים, הם עדיין הצליחו יחסית. אף על פי כן, העונשים שהוטלו לא הפחיתו את התקיפות. שלטון החוק נראה שברירי יותר ויותר.

באפריל 1933, לאחר עליית היטלר לשלטון, ביטל הרייך השלישי את רישיונותיהם של כל עורכי הדין היהודים, למעט אלו ששירתו במלחמת העולם הראשונה. באותו זמן, "צו האש של הרייכסטאג", שיצא בפברואר 1933, הניח את היסודות לשלילת זכויותיהם ולאפליה השרירותית של היהודים. אחד הצעדים העיקריים הראשונים בתהליך זה הגיע בצורת חוקי הגזע של נירנברג משנת 1935, שאסרו על נישואין ויחסים מיניים בין יהודים ל"ארים". בקובורג, שני מקרים של הפרות של חוקים אלה נידונו בבית המשפט המחוזי: בשנת 1936, רודולף קאופמן, ובשנת 1937, מקס קון. שניהם נידונו למספר שנות מאסר ועבודת פרך.

בשנת 1938, אחרוני עורכי הדין היהודים איבדו את רישיונותיהם. באותו הזמן, הרייך הוציא צו האוסר על יהודים לעסוק בעסקים. חוקים אנטי-יהודיים נוספים התקבלו, כגון החובה לענוד טלאי צהוב ושלילת אזרחות גרמנית עבור יהודים ב1941.