וילה פרידמן

 העלייה החברתית של היהודים, שהחלה בשליש האחרון של המאה ה-19, לוותה במעבר לאורח חיים בורגני יותר. תהליך זה התפתח במשך שני דורות וכלל אימוץ אורח חיים של המעמד הבינוני, עם אידיאלים חינוכיים גבוהים, שאיפות לחירות כלכלית ולהשתתפות בקבלת החלטות פוליטיות. זה היה גם ביטוי של הרצון לחקות את המעמדות החברתיים המובילים בעיר, ובמידת האפשר, להשתלב בהם. עם הנהגת חופש ההתיישבות בשנת 1863, יהודים הורשו לרכוש וילות ובתים.  כך, באמצעות מגורים אמידים אלה, הם יכלו לבטא את אורח החיים הבורגני החדש שאימצו.

בשנת 1875, לדוגמה, רכש חבר המועצה המסחרי אדולף סימון את הווילה ברחוב קטשנדורפר 2 שנבנתה בשנת 1835 בהוראת חבר מועצה מהצירות. אברהם פרידמן, המנהל הכללי היהודי של מפעל הבשר גרוסמן, הפך לבעליה בשנת 1919. הוא התגורר שם עם משפחתו בת ארבעת הנפשות וערך מספר שינויים בבית, כולל הוספת אגף בן קומה אחת עם מרפסת בת שלושה חלקים.

השמועה, לפיה פרידמן מימן מפגינים נגדיים מהאגף השמאלי במשך "היום הגרמני השלישי" בקובורג, אירוע מרכזי שאורגן על ידי כוחות הימין, הפכה אותו לאויב המפלגה הנאצית בשנת 1922. הדבר הוביל לעימות נרחב עם מנהיג המפלגה הנאצית של קובורג, פרנץ שוודה. הסכסוך הסלים בשנת 1929 כאשר, ביוזמתו של פרידמן, שוודה איבד את עבודתו בעירייה. לאחר עליית היטלר לשלטון, המפלגה הנאצית נקמה את נקמתה. במרץ 1933, חברי פלוגות הסער פרצו לביתו של פרידמן, חטפו ותקפו אותו. זמן קצר לאחר מכן, הוא נמלט מקובורג. חברת גרוסמן גם פיטרה אותו מתפקידו, והותירה אותו ללא מקור הכנסה. הוא לא היה מסוגל לשלם את המשכנתא על ביתו והווילה נמכרה במכירה פומבית בשנת 1935. תהליך זה, המכונה "אריאניזציה", גרם גם לכל היהודים האחרים לאבד את רכושם ב1941 אם לא נאלצו למכור אותו כבר לפני כן. אברהם פרידמן נפטר בפריז בשנת 1938.